רשומה ראשונה, התרגשות קלה

הרבה זמן (עשור, בעצם) שלא ישבתי מול הריבוע הלבן והריק שמחכה להתמלא במילים שלי. האצבעות מקלידות... לא ידוע עוד לאן. כשהייתי בת-עשרה, הבלוג שלי היה המקום הסודי שלי, שם כתבתי בעילום שם על כל רחשי הלב. שתי חברות טובות קראו את הבלוג, שאר האנשים כמעט ולא ידעו על קיומו. אהבתי את הבלוג שלי כמו בית, והוא באמת היה בית ללב שלי. היום אני כבר בת 27 (כמעט 8), ומטרת הכתיבה השתנתה.

אני אישה גדולה. אישה שמנה. שמנמונת. מלאה. בעלת קימורים. השלימו כאן.

הייתי ילדה שמנה. זה הדבר הכמעט יחיד שלא כתבתי עליו בבלוג. אולי רמזתי, לעיתים רחוקות.

מבחינתי זה היה טאבו. לא דברתי על זה כדי לא להתמודד, כדי לא להפגע. כדי לא לשמוע היערות. 

זה היה טוב לאז.

אבל היום הדברים השתנו, הבטחון העצמי התחזק, היום (לרוב. יש לי נפילות כמו לכולם..) אני אוהבת את עצמי ככה וקשה לי לדמיין עצמי רזה.

זה חלק ממני, זו אני.

בצעירותי, הייתי מדמיינת איך אראה "בעוד כמה חודשים אחרי הדיאטה", את העתיד שלי דמיינתי רזה, יפה. והנה העתיד הגיע, לא ממש דומה למה שחשבתי שיהיה, לא רק מבחינת המשקל. מבחינות רבות ההווה הזה שעכשיו, טוב הרבה יותר מהעתיד ההוא שדמיינתי. אני מאושרת. ככה בדיוק.

יום אחד, לא יודעת בדיוק מתי, החלטתי להפסיק להלחם בעצמי. לא רוצה לחיות במלחמה תמידית מול החשקים שלי, מול עצמי, לספור קלוריות כל היום, ללמד את עצמי לשנוא אוכל.

הבנתי שזו לא אשמתי, זו אשמת החברה שמאכילה אותנו במטרות בלתי ניתנות להשגה. 

בדרך כלל את המחשבות שלי השארתי לעצמי, אחר כך שיתפתי עם בת זוגתי. אבל אני מרגישה שהיום הנושא צף ועולה, וחשוב לי שאנשים יראו בחירה אחרת, מחשבות אחרות.

אז החלטתי לפתוח בלוג. לא אכתוב פה רק על הנושא. אבל גם. כי נמאס לי.

נמאס לי לשמוע נשים שמנות מתוסכלות מהמראה שלהן. נמאס לי לשמוע נשים רזות שחושבות שהן שמנות או שחיות בפחד תמידי להשמין.

נמאס לי שמציגים השמנה כפשע נגד האנושות, וכפשע נגד עצמי.

נמאס לי לשמוע את אחייניות שלי עסוקות במידה שלהן, כאילו חייהן תלויים בזה.

שמנה ויפה יכולות להיות באותו משפט.

שמנה ומאושרת.

 בינתיים זהו, אשחרר את הפוסט הראשון לעולם, ונראה מה יוליד יום.

להתראות בינתיים.

לירון.